בריאות נפשית היא כן משחק ילדים
בריאות נפשית היא כן משחק ילדים
אם תשאלו את ההורה הממוצע, מהי המשאלה שלו לגבי ילדיו בחיים,
הוא יאמר ללא היסוס כי הוא מייחל עבורם חיים בריאים ומאושרים,
אך איך זה קורה? ומה תפקיד ההורה בכך?
שאלות חשובות שנותרו ללא תשובה חד משמעית.
בחיי מבוגר, חוויות קשות, רגשות או מחשבות, מקבלים ביטוי בשיתוף של חברים,
בני משפחה או אפילו בחדר הטיפול.
כך לומדים מבוגרים רבים להירגע, להרהר בדברים ולהגיע למחשבות,
תובנות או פירושים חדשים.
לעומתם, ילדים אינם מצטיינים עדיין בשטח הוורבלי,
ודרך הביטוי שלהם היא סמלים, יצירה ומשחק.
כאמור, זוהי השפה הסימבולית- משחקית, המלאה בדימויים ויצירתיות,
ובאמצעותה הילד מבטא עצמו, רגשותיו, מחשבותיו וחוויותיו.
במושג 'משחק' אין הכוונה רק למשחק עצמו (game),
אלא לתהליך המשחקי (playing), קרי, תהליך יצירתי, הדורש מהילד כניסה לאזור ביניים,
מנותק מהמציאות והמתרחש סביבו, שהייה שם, ומושקעות בעולמו הפנימי.
מעבר למילוי שעות הפנאי והחדווה שהמשחק עצמו מעניק לילד,
המשחק החופשי פועל בשירות הנפש,
ומסייע בשמירה על הבריאות הנפשית.
נשמע מוזר? נבחן כמה דוגמאות מעולם המשחק של ילדים.
דוגמא פופולרית לעיבוד החוויות דרך המשחק, הוא משחק החיקוי.
ילד החוזר מבית הספר או מהגן, עמוס בחוויות (חלקן חיוביות וחלקן לא),
ומארגן את החדר בצורת מפגש,
מלהק עצמו בתפקיד הגננת או המורה (או אחד הילדים),
וחוזר אל סיטואציות מחיי הכיתה או הגן, אך הפעם בעמדה אחרת.
מוכר?
הורים רבים מביטים במחזה וחושבים שדרכו הם מבינים מה קרה בגן באותו היום
(אימהות רבות מספרות לי מה אמרה הגננת, דרך המשחק שבתה עשתה בבית),
מה שפחות מקבל התייחסות מצד ההורה,
העובדה שהילד לא רק מחקה את התנהגות המבוגר (או אחד הילדים),
אלא מעבד באמצעות המשחק את החוויות שלו מאותו יום במסגרת החינוכית,
ואם נקשיב היטב, נוכל לחוש מבעד למילים במשחק את התחושות המרכזיות שהוא מבטא שם.
אך שימו לב, הורים יקרים, אם נתערב במשחק, אם נשאל שאלות
או נחווה דעתינו, או אפילו הילד רק יחוש בנוכחות הבוחנת שלנו,
בן רגע המרחב היצירתי שלו יצטמצם,
והוא יאבד את המשחק ואת הספונטניות.
ילדים רבים משחקים במשחקי מלחמה סימבוליים בין טובים ורעים,
עסוקים בנסיכות ואבירים, הורגים, שונאים, או לעיתים משחקים במשפחה,
כל אלו פועלים בשירות הנפש, ומסייעים בעיבוד תכנים חוויתיים- רגשיים.
לעומת ילדים הנכנסים בקלות אל עולם הדימיון, ובונים סיפור שלם שם,
ניתן לראות בחדר הטיפול (וגם בבית) כי ילדים עם רמת חרדה גבוהה יתקשו מאד לעשות כך.
המלצות לחיזוק העולם המשחקי של הילד:
עודדו את ילדיכם לשחק במשחק חופשי,
הניחו למשחקי המחשב והטאבלט, וגם למשחקי הקופסא.
המשחקים הכלולים בקטגוריה של המשחק החופשי,
אלו המשחקים המעוררים את היצירתיות והדמיון-
בובות, תחפושות, קוביות, לגו, תנו להם ליצור מגרוטאות שלא בשימוש,
לייצר פסל או מבנה או כלי חדש, לתת לו שם ותפקיד.
אם החלטתם להצטרף אל המשחק, הקפידו שלא לנתב את הבנייה ולא לעשות במקומם.
בנוסף, גם אם ממציאים הילדים דמויות או חפצים שאינם מציאותיים,
זרמו איתם, אל תחפשו היגיון במשחק או בסיפור,
תשאלו שאלות פתוחות ללא ביקורת, ותנו לילד להסביר וללמד אתכם.
המלצה נוספת,
השתדלו לא להיבהל ממשחקים אכזריים ואלימים.
ילד השוקע בעולם המשחק הדמיוני רשאי להרוג, להרוס, להילחם,
וזה עדיין לא אומר שהוא אלים.
ילדים מצליחים לעשות את ההפרדה בין מציאות ודמיון,
ולחזור מהמשחק אל הכללים,
ובמידה והם מתבלבלים מדי פעם, נמצא שם מבוגר להזכיר.
זכרו,
שביקורת או פרשנות של המשחק מצמצמת את המרחב של הילד להיות שם, בעולם הזה שלו.
ילד שמעדיף לא לשתף במשחק את ההורה (או את אחיו),
רשאי לעשות זאת, ולקבל את מלוא הכבוד לעולם הדמיון שלו.
ולסיום, אקנח עם קטע מהספר 'הנסיך הקטן',
המתאר בצורה משעשעת את הפער בין התפיסה המציאותית של המבוגרים
לבין התפיסה המשחקית של הילדים:
"ראיתי בית נאה בנוי לבנים אדמדמות בחלונותיו פרחי גרניום ויונים שוכנות על גגו.
לא יוכלו המבוגרים לתאר לעצמם את הבית, הם לא יתפסו את העניין...
אלא אם כן תאמרו להם:
"ראיתי בית שמחירו עשרת אלפים לירה",
רק אז יקראו בהתפעלות:
"מה יפה בית זה!"
