"אמא, אל תחפרי לי..."
אמא, אל תחפרי לי!
היום המיוחל הגיע, חזרנו למסגרות...
אם חיכינו לזה ואם לא, הרי שהשגרה החדשה מייצרת מרחק מה מהילדים שלנו,
ושעות ממושכות במשך היום שהם במסגרת, עם מבוגר אחראי, ילדים רבים,
ועם אתגרים וחוויות חדשות.
איך הוא מסתדר שם? איזה קשיים חווה שם?
לעיתים, קשה לדעת... ילדים רבים ממעטים לשתף (או גם לא יודעים איך).
חייבת לציין, שעוד לא פגשתי הורה אחד שלא מעוניין להיות מעורב ושותף בחיי ילדו.
עם זאת, ילדים רבים בוחרים שלא לשתף או לשתף מעט.
"למה זה קורה?" שואלים הורים רבים,
"הרי אמרנו לו בבית כמה וכמה פעמים שאבא תמיד יהיה לטובתו",
או ש"אבא אמר פעם שאין סודות מההורים". ובכל זאת...
כמה השערות לתופעה הזו:
@אתחיל מכך שילדים רבים מתקשים לבטא במילים את עולמם הרגשי,
היכולת להבין, לזהות ולשתף במה שמתרחש בעולם הפנימי היא יכולת מתקדמת מאד (ונלמדת).
גם אם ילד משתף בהתרחשות הטכנית שהייתה בבית הספר או בגן,
הרי שהחוויה והפרשנות שלו יכולה להיות שונה מהפרשנות שלנו.
@ילדים רבים חשים את חוסר הפניות של הוריהם, עמוסים, לחוצים, דואגים.
גם אם המילים הנאמרות בפועל הן של הזמנה,
הרי שתחושת חוסר הפניות עלולה להרתיע ילדים,
או לעורר חשש להעמיס על ההורה יותר.
@פחד מביקורת ושיפוטיות- ילד החושש לאכזב את ההורה,
או לקבל ממנו ביקורת על דרך ההתמודדות ילמד שעדיף לא לשתף.
@ישנם מיקרים בהם הורים מזדהים יתר עם התחושות של ילדיהם,
אחרי מספר התנסויות שהילד חש כך,
הוא ימעט לספר כדי לא להכאיב או להבהיל את ההורה שלו,
ובכך ישמור על ההורה מהתחושות הקשות שלו.
@תגובות רגשיות מועצמות- תגובות רגשיות מועצמות של הורה בעקבות שיתוף של הילד עלולות לחסום את האפשרות לשיתוף.
לדוגמא: ילד שנפגע מחבר בבית ספר, המשתף את אמא,
וזוכה לתגובת כעס קיצונית של האם על אותו חבר פוגע.
אז מה כן?
כמה רעיונות המעודדים שיתוף:
@לשתף את הילד בקשיים שלי.
ילדים תמיד מוקסמים מסיפורים של אמא/ אבא על עצמם.
בין אם לגבי ההווה, ובין אם לגבי העבר.
קשיים של אבא כילד יכולים לתת תחושת שותפות, תחושה של התמודדות,
והרגשה שאני לא לבד עם הקושי.
בנוסף, זה פותח דיאלוג, מהווה מודל ודוגמא לשיתוף ומאפשר מקום לשיתוף הדדי.
@ילדים זקוקים להכלה.
מה זאת הכלה?
הכלה היא היכולת לתת לילד שלי לבטא את מה שמרגיש,
לחוות איתו את זה לכמה רגעים מבלי לתת פרשנות, פתרונות, רציונליזציה,
ולהראות לו למה הוא 'לא צריך להרגיש ככה'.
כשהפתרונות נשלפים מהר מדי, הילד עלול להרגיש שלא סומכים עליו,
מבקרים את היכולת התמודדות שלו או מתקשים להקשיב לו,
וכל אלו עשויים להתפרש כביקורת עליו.
@להקשיב עד הסוף
(גם אם יש לי רעיון/ פיתרון, וגם אם קשה לי נורא לראות את הילד שלי עצוב/ פגוע וכו').
בסיום הדברים חשוב קודם כל להתייחס לתחושות שהילד מעלה,
לפני הפתרונות הקונקרטיים.
כמו: "אני רואה/ מרגיש שנפגעת מגל... זה באמת פוגע...",
האם זה יכאיב לילד שלי יותר? לא!
הוא ירגיש שהבנתי אותו, הוא ירגיש שזה רגש לגיטימי 'להיפגע', ואלו הם 'המרגיעים'.
@פתרונות? קודם פתרונות שהילד מציע!
ילד ששיתף בתחושות קשות, מסוגל לעבור לשלב הפתרונות.
בואו נקשיב ונסמוך על היכולות שלו, או לפחות נאפשר לו לפתח את היכולות האלה.
לכן, במקום להגיד לו מה כדאי או צריך נערוך דיאלוג בנושא:
הוא יספר מה חושב שצריך וראוי לעשות, אני אקשיב,
ואוסיף משהו שחשוב לדעתי להוסיף,
המטרה של הדיאלוג הזה היא למידה של פתרונות, של נקודות מבט, של חשיבה משותפת.
זכרו, ילדים למדים מהתנסויות וחוויות הרבה יותר מ'נאומים',
לא בכדי, ילדים רבים נוטים לחזור ולאמר להוריהם 'אל תחפרו לי'...
פגשתי הורים רבים שנעלבו מזה, שקיבלו מילים אלו כ'חוצפה' או כחוסר כבוד,
אני מציעה פרשנות קצת אחרת למילים הללו: 'תנו לי לנסות, גם אם אטעה/ אפגע/ אכשל'.
